Türkiye’de ana akım liberal yorumların da bir yansıması olarak siyasal gelişmeleri pür aktörler üzerinden okumaya çalışmak gün geçtikçe daha da yaygın bir ön kabul haline gelmeye başladı. Siyasal parti liderlerinin karakteristik özellikleri üzerinden niyet okuyanlar, yaptıkları görüşmelerde giydikleri kıyafet üzerinden analiz yapanlar, mimiklerini takip ederek anlam arayanlar ve daha bolca “bilimsel analiz”, televizyon ekranlarında ve sosyal medyada adeta birbirleriyle yarış ediyor. Tayyip Erdoğan ve Özgür Özel arasında yaşanan görüşme trafiği ve Devlet Bahçeli’nin yaptığı açıklamalarla devam eden süreç bu “analizlerin” daha da artmasına yol açtı. Bahçeli’nin taktığı yüzük üzerinden bile Türkiye’deki siyasal ittifakların seyrini yorumlayan “gazetecilerimiz” var. Halbuki, sistemin içerisine entegre olmuş aktörlerin hareket edebilecekleri manevra alanları ve birbirlerine alternatif söylemler üretebilme imkanları o kadar dar ki, bir şekilde ortaklaşma ve bir araya gelme arayışı içerisinde kalmaları kaçınılmaz. Bu olguyu, siyasal parti liderlerinin kullandığı aksesuarlar üzerinden değil, Türkiye’nin ve dünyanın içinde olduğu çoklu kriz (polycrisis) koşulları üzerinden okumak ve anlamaya çalışmak gerekiyor.
Ülkemiz, özellikle 2018-2019 yıllarından itibaren ciddi bir döviz krizi sarmalının içerisinde bulunuyor. Artan enflasyonun yanı sıra ulusal paramızın gün geçtikçe değer kaybetmesi, halkın alım gücünün düşmesi, mutlak yoksullaşmasının artması, uzun bir süredir kronik sorunumuz haline gelen işsizliğin ama özellikle genç işsizliğinin yükselmesi, emeklilerin aleyhine işleyen politikalarla Türkiye’deki yaşlı nüfusun açlık sınırının oldukça aşağısında bir yaşama terk edilmesi, staj adı altında çocuk işçiliğinin iktidar tarafından desteklenmesi ve işçi ölümlerinin sürekli artması gibi gelişmeler Türkiye’deki ekonomik krizin belli başlı görünümlerini oluşturmaktadır.
Ekonomik krizin bir siyasal kriz haline gelmesi ve bu iki kriz dinamiğinin birbirini tetiklemesi ise yine özellikle 2017 Plebisiti sonrası tırmanmaya başlamıştır. Devlet aygıtlarının siyasal iktidara ve daha da özelde doğrudan yürütmenin başı olarak Cumhurbaşkanına bağlanması, ülke yönetimindeki erkler arasındaki ayrımları tek adam lehine yeniden düzenleyen ve devlet yönetiminde liyakatsizliğe yol açan süreçlerin hızlanmasına neden olmuştur. Covid-19 küresel pandemi krizi, 2023 Hatay-Kahramanmaraş depremi ve yine küresel ölçekte dünyayı ve bağımlı bir ülke olarak da en çok bizi tehdit eden iklim krizi gibi gelişmeler ülkemizin ve dünyamızın içinde bulunduğu bu çoklu kriz ortamının temel fay hatlarını oluşturmaktadır.
Böylesi bir konjonktürde, 2024 yerel seçimlerinde CHP’nin AKP’yi geçerek birinci parti olarak öne çıkmasının ardından “normalleşme süreci” olarak adlandırılan sistem içi bir mutabakata olan ihtiyaç, Erdoğan-Özel-Bahçeli görüşmelerinin ana eksenini oluşturmaktadır. Her şeyden önce işletilmeye başlanan bu süreç bir normalleşme değil, “normalleştirme” süreci olarak okunmalıdır. Başta uluslararası ve ulusal büyük sermaye çevreleri olmak üzere devlet içerisinde köşeleri tutmuş siyasal elitler kendileri aleyhine işleyecek bir hesaplaşma yerine kazançlarını koruyacak ve bu çoklu krizlerin ortaya çıkardığı faturayı çalışan sınıflara kesecek bir yumuşak geçiş programında birleşmektedirler. Bu amaçla aralarında söylem bazında dahi olsa ortaya konmuş olan tüm çelişki ve ithamlar halı altına süpürülmekte ve normalleştirilmektedir. İçerisinde doğrudan MHP kurmaylarının bulunduğu siyasi cinayetlerin normalleştirilmesi ve üstünün örtülmesi, ekonomik kriz şartlarının emekçilerin sırtına yüklenilmesinin “reçetesi” olan Şimşek/IMF programının normalleştirilmesi, yolsuzlukların, hukuksuzlukların, devlet içinde kadrolaşan cemaat ve tarikatların normalleştirilmesi, dış politikada atılan yanlış adımlarla ülkemizde yaratılan demografik ve güvenlik tehditinin normalleştirilmesi, “devletin bekası” adı altında kendi çıkarlarının ve sermayenin çıkarlarının bekçiliğini yapan düzen içi partilerin bir araya gelebileceğinin normalleştirilmesi…
Bugün Türkiye’nin emekçi sınıflarına, ekonomik ayağı Şimşek/IMF uygulamalarına dayanan, siyasal ayağı ise düzen içi partilerin halkı teskin edebilecekleri, ekonomik krizle boğuşan emekçilerin öfkeli toplumsal hareketliliğini dizginleyebilecekleri bir “sistem içi konsensüs” programı dayatılmaktadır. Bunun meşruiyetini sağlamak için “demokratik konsensüs”, “normalleşme” veya “yumuşama” gibi kavramlar kullanılmakta sözde toplumsal kutuplaşmaya dair kaygılar ifade edilmektedir. Oysa ki, iktidar ve muhalefetiyle ortaya konan program, sınıfsal ve siyasal kutuplaşmayı hiç olmadığı kadar artırmaya dayanan, emekçileri daha da yoksullaştıran ve geleceksizleştiren bir programdır.
Bu “normalleştirme” programına karşı halkımızı uyarmak, gerçek bir alternatif program etrafında onları toparlayabilmek oldukça kritiktir. Düzen içi siyasetlerin “normali” emekçilere ölüm, açlık ve geleceksizlik dışında bir şey vaat edememektedir.
Author Profile
Latest entries
- ana manşet04/09/2024Aydın otopsisi
- ana manşet06/08/2024İttihatçılık, Kemalizm ve sosyalistler
- ana manşet02/08/2024Küresel kapitalizmin krizi ve yeni soğuk savaş dönemi
- ana manşet23/07/2024Hangi ulusalcılık?