Teorik çözümlemelerin kısırlığı ve fakirliği her alanı sarmış durumda. Batı dünyası ile doğunun buluştuğu nokta akılcılığın can çekiştiği yerde buluşmalarıdır.
Bu bir insani krizdir. Derin ve sonuçları itibarı ile dünyayı sarmalayan saçmalıklar zinciri, insanlığı daha büyük felaketlere sürükleyecek ve cehaleti yöneten devlet aygıtlarının hukuksal olgulardan uzaklaşarak yönetimsel alanda zaaflara yol açacak, ekonomik buhran ve ekolojik yıkımı da beraberinde getiren, bir dünyayı yaşamaktayız. Bütün bu olaylar zincirine eklenen yeni krizin tanımlanması kaldı; o da Kollaps – düşüncenin çöküşü. Bu fatal/felaket bir durumdur.
Düşünce kulüpleri ve çokça oluşturulmuş üniversitelere rağmen düşüncenin çöküşünü izlemek pek ilginç geliyor bana; ancak eğitim ve öğretim kurumlarının umursamazlığımı yada bu kurumların düşünceyi ve eleştiriyi göz ardı ederek bilimden uzaklaşmalarımı bu çöküşe sebep olarak gösterilebilir, doğrusu açıklık kazanması gereken bir konu ve pek temel olarak şu soru sorulabilir :
Üniversiteler bilim yapmaktan ve kamuoyunu bilgilendirmekten tamamen uzaklaştı mı? Toplumsal özelliğinden ve evrensel bilimin ölçülerinden tamamen uzak bir kurum haline dönüşen düşünemeyen ve öğrenemeyen kitleler mi yarattı?
Bu hatalı gelişimin nedenini ben burjuva düşüncesinin bozulması ve deforme edilmesine bağlıyorum. Deforme olmuş burjuva düşüncesi kendisini bağlı hissettiği sınıfsal kategorilerden uzak tutamayışı da bir neden olarak görebiliriz.
Evrensel ve insani doğanın denkleminde oluşmayan bir düşünce, alaycı ve yapay sınırların içinde kalır; insan ve kitleler arasında oluşan yapay düşünce ve duygulanımların, bireyin oluşumunu ve hatta insanlaşmanın olgun seviyelere ulaşmasını engeller. Araçsal aklın keyfiliği, kendi kuyusunu kazımaktan başka seçeneği yoktur bu durum ve ahvalde. Burjuvazinin keyfiliği ve oligarşik seçeneğin tercih edilmiş hali, pek tabii ki eleştiri ve akılcılık denilen ve kazanılmış demokratik aklın yenilgisi, kitleleri cehalete sürüklemektedir. Bu cehaletin sürekliliği benzersiz bir yapıda geliştiğini söyleyebiliriz. Cehaleti oluşturan sebepler ve onun dopamin etkisi göstermesi, çılgınca üretilen yapay mutluluk teraneleri, insanı bir krizden diğer bir krize sürüklemektedir. Mutluluk gösterişleri de bu cehalet türünün en yaygın esaslı özelliği olarak manik –depresiv durumun en yalın özelliği olarak, insan onurunun iğdiş edilmiş hali olarak karşımıza çıkmaktadır.
Toplumsal işletme gibi adeta kendini kurtaran kurtarana dönüşen hiperbireysellik- Hipertansiyon tarzında oluşan insanın en garip ve en çirkin halini görünce uygarlık can çekişiyorken, düşüncenin yıkımı hızla devam etmektedir.
Özellikle batının zeki çevreleri egemen sınıfların haklılığını araştıracak kadar soysuzlaşmıştır. Orta-Doğudaki savaşlar ve ülkelerin işgali ile aşırı göç uygarlık için bir tehlike ve tehdit oluşturmaktadır. Sorunları yerinde tartışmak ve çözmek yerine abzürd önermelerle insanlık düşüncenin düşürülmüş haliyle çözümlemelerden gittikçe uzaklaşmaktadır.
Yeni dünyanın belirsizliği ve renkli, ama bağlayıcılığı olmayan olarak tanımlandığında ise insan çok çeşitli sözel ve fiziksel saldırılara uğrayabilmektedir. Aslında sözde felsefe ve felsefi görünümlü post modern akım gerçeği görmekten uzak ve teorik yaklaşımlarında etik anlayışın keyfiliği içinde akılcılığı pek hafife almaktadır. Akılcılığın düşüşü ile düşüncenin çöküşü postmodern aklın akıldışılığı ile açıklayabiliriz. Postmodernizm, bu aklın demonte edilmesidir.
Tarih suskun olmaz ancak dinamikleri ise regresifdir. İşte bu regresif durum akılcılığın yıkımı ile başlayan insanın tarihsel ve toplumsal olarak en gerici halini yansıtmaktadır. Diyalektik gelişim bir a priori bir durum değildir. Hegel ve bazı devrim teorileri gibi matematiksel veya metafiziksel diyalektik anlayış, insanlığı alfabetik sıralamaya göre, kapitalizmden hemen sosyalizme götürmez. Ancak bu bilinç ve akılcılıkla olur. Tamamen bilimle olur. Bir dünya tini (Weltgeist) yoktur. Teolojik ve objektif yasalar da yoktur;
Dolaysıyla :
Toplumsal gelişimi etkileyecek olumlu /pozitif yasalar olamaz ve olamayacağına göre, insanın tekrar üretime ve üretkenliğe dönüş yaparak, sanat yapımında bulunarak ve zenaat/mesleki gelişim ve eğitimi ile varlığını sürdürebilir ancak. “Hayatta en hakiki mürşit ilimdir/bilimdir”.