Çocuk dünyası ve gelişiminin nesnel koşulları
1.Bölüm
Her türlü fiziksel ve cinsel istismar çocukta yaşama olan güveni yerle bir eder.
Güçsüz ve zayıf olanı küçümsemek, insan türünün edindiği en aşağılık tecrübe en melün durumdur. Çocuk üzerinde kendisini ifade etmek ve çocuğu araçsal hale sokup, güç ve kudret sahibi olduğunu kanıtlamaya girişen biri, birey olamaz. İstismar edenin elinde bulundurduğu en melün durum, çocuğu hor görme, aşağılama ve küçümsemedir Bu özellikleri adeta birer silah olarak elinde bulundurur. Bu tarz ve tutum içinde eylemini gerçekleştiren kişi, eylemin faili olarak kurbanını bilinçli olarak seçmiştir. Eylemin özelliğinde bulunan eylemi gerçekleştirebilmenin esasında kurbana atfedilen özellikler, aslında söz konusu uygulayıcının özellikleridir. Bilinçli, ama dürtüsel bozukluk sonucunda kontrolü kaybeden insan türünün en temelinden hareketle yeniden ve özellikle din ile değil, eğitim ve bilimle yaşa uygun metotla cinsel konulu eğitimler ivedilikle verilmelidir. İnsan denilen varlık gerçekçi ihtiyaçlar ve hayatın kavranılması bakımından yeniden ıslah edilmelidir. Süreklilik kazanan cinsel, psikolojik ve fiziksel istismarın önüne geçmek için tüm eğitim kurumları ivedilikle birlikte ortak çalışma protokolleri oluşturup bir arada ortak çalışmalarda bulunmalıdırlar. Ailelerin bilinç düzeyleri artırılarak çocuğu koruma ve istismardan koruyacak bilgi aktarımı ve eğitim projelerine ihtiyaç vardır. Özellikle, anne ve baba olmanın gereği ve rollerine ilişkin eğitimler süreklilik kazandırılarak yeni ve ihtiyaçlara yönelik olarak hazırlanmalıdır. Eğitim, ailenin en üst kuşağına terk edilemez. Eğitim dediğimizde insanın psiko-sosyal gelişimi akla gelir. Bu gelişimin esasında çocuğun ihtiyaç ve zaruriyetlerini anlayacak bir eğitim ve pedagojik bir anlayış söz konusu olmalıdır. Sonuç itibarıyle, çağdaş ve laik –bilimsel eğitimden başka bir anlayış hiçbir şekilde önerilemez ve laiklik dışı bir eğitimin ne tür bir pis miras üzerinden insana dayatıldığını gördüğümüz şu günlerde, bugünkü insanın hal ve ahvalini görünce, artık dur diyebilmenin zaman ve vakti yaklaşmış ve hatta geçmiştir. İnsan vicdanı kanamaktadır. İnsan, insana derman olabilir ancak, o insansa. İnsan, eğitim alandır, almalıdır. İnsan eğitilmeden insan olamaz ve insanlık oluşmaz. Eğitim, pedagojik ve bilimsel ögeleri kapsayacak bir konsept çerçevesinde verilebilir ancak. Din eğitimi zorunlu değil, tamamen seçmeli olmalıdır. Dolaysıyla bir insanın her türlü istismarı -bu din istismarını da kapsar ki, öncelikle bu tür istismar ve sömürüyü (kişiden kişiye) konu alan, belirgin olumsuz tutumları ortadan kaldıracak ders müfredat ve içerikler yeniden oluşturulmalıdır.
Bu içerik ve bağlamda olmasını ivedilikle istediklerimi açıklıyor ve sıralıyorum:
- Yeni doğan her varlık –çocuk masumdur.
- Zorunlu bir sonuç olarak her çocuk güvenli bir ilişkiye ihtiyacı vardır. Zira çocuğun kendisini dış olgulara karşı koruyabilmesi için gerçek bir sevgiye ve şefkate ihtiyacı vardır.
- Çocuğun gerçek ihtiyaçları yerine getirilirken anne ve babanın ihtiyaçları ile örtüştürülmemelidir.
- Her türlü istismar çocukta derin izler bırakır. Hiçbir zaman ve anda “bir kerecikte bir şey olmaz “ denmemeli ve diyemezsiniz.
- İşlenen istismar ve sonuçları bakımından toplum bir körlük yaşayabilir, çünkü o da bu istismarın ve travmaların etkisinden kendini alamaz hale gelir. Travmalar bulaşıcıdır. İnsan cinnet geçirebilir ve sağduyusunu kaybeder.
- Bu duruma gelen insan, siyasi ve kültürel kodların cenderesine ve kötü miras ve efsanelerin sonucu olarak dürtüsel bozukluğun yansıra politik ve psikolojik şizofreni haline dönüşmüştür artık. Çok vahim olan bu durum işgale ve istismara açık bir ülke söz konusudur artık. Duyarsız ve hissiz bir insan toplumu, gerçekten çok acımasız olur. Yaşanabilir bir ülke olmaktan çıkabiliriz. M.K. Atatürk’ün dediği gibi “ çocukları koruyamayan, vatanını koruyamaz”.
2. BÖLÜM
Çocukluk Çağı- Cinsel Travmalarının Erişkinlik Döneminde Tetiklediği Olası Psikiyatrik Belirti ve Bulgular Işığında Çocuk Dünyasında Yetişkinin Algılanışı:
Melany Klein’a göre çocuğun psikolojik ve struktüel gelişimini belirleyen haz prensibi değil, daha çok ölüm dürtüsü prensibidir. Klein’ın bundan hareketle çocuğun en erken gerçekliğinde dünyanın tehlikeli nesnelerle dolu bir meme ya da karından ibaret olduğunu söylemek pek abartı olmaz. Bu nesneler çocuğun onlara yönelttiği saldırgan dürtüleri ile dolaysıyla tehlikelidir. Benlik için normal gelişim seyri, gerçekliğin değerlerini süreç içinde kavrayarak dış nesnelere kıymet vermek durumundadır. Ancak memeye ulaşıldığında, yıkıcı eğilimini dürtüsel olarak bir haz ilkesine dönüştürürken, memenin uzaklaşması ile vuku bulan durumda ise çocuk, yok olma korkusu ile doğal bir bölünme mekanizması sürecine girer. İşte bu bölünme mekanizması sürecini M. Klein paranoid şizoid pozisyonu olarak değerlendirir. (M. Klein Psikanalitik Çalışmalar ve İncelemeler Kitabından Almanca metinlerden ) . “Memenin varlığı, bir yaşam, ama yokluğu ise ölüm dürtüsünü” beraberinde getirir.
Çocuktaki nesne bütünlüğü, bu memenin yarattığı ve çocuğun anne ile oluşturduğu sıkı bağ ve bağlanma, yaşam ile heyecan duyumsama mekanizmasını yaratırken, nesnenin yara alması, ancak onun ihtiyaç duyduğu anda olmaması, çocuğu intikam ve haset olgularına götürür.
Kaygının oluşumu ile paranoyak- şizoid pozisyonun varlığı, nitelikli ve sürekli olarak sinsice gelişen depresif durumun genel temeli olurken, çocukta vuku bulan ve dolaysıyla güvensiz bağlanma, çocuğun ileri yaş dönemlerinde istenmeyen alışkanlıklar edinmesi kaçınılmaz olarak, güvensiz bağlanma ve her türlü istismarın kapısını aralarken, erken dönemde cinsel istismara uğraması ve dış çevrede farklı ve arzu edilmeyen arayışlarda bulunma hırsı, şizoid gelişimin ana faktörü olarak önümüzde durmaktadır. Paranoyayı burada zulmedici olarak görebiliriz.
Cinsel travmalarının oluşumuna neden olan istismarın boyutları kişide yıkıcılık eğilimlerinin gel git içinde başlayan ve biten ikilemlerdeki ilişki düzeylerine indirgenebilir. Nesne kaybı, yeni bir nesnenin oluşumunu aniden hazır olmasını sağlayan da iç dünyada imha edilen nesne ile yeni nesnenin tüketimi gene bir imha sürecinin başlangıcı olarak gözükmektedir. Bu bağlamda oluşan en önemli psikiyatrik özellik ‘Borderlein’ –Sınır aşımı kişilik bozukluğudur.
Öncelikle bu bölünmenin devamı olarak cinsel travmalarının erişkinlik döneminde ortaya çıkardığı genel psikiyatrik vaka ‘borderline’- sınır aşımı kişilik bozukluğuna işaret eder. Ama kişilik bozukluğunun sergilediği konum, burada bağımlılık örüntüsünde olan kişinin bir ötekiye olan duyumsamasında, yanında olmasını istediği kişinin olmaması halinde, paranoyak bir sürece hızla girmesi ve sınır aşımında nesneye ulaşabilmek için istismara uğrayan olarak ötekini istismar etmeye girişir. Bu bir intikam sürecidir. Hatta travmanın devamıdır.
Travma devam ettiğinde nitelik ve nicelik olarak kılıf değiştirir. Dönemsel hız ve haz içinde birde içten ve iç dünyasında taşıdığı yada koruduğu hatta bilinçdışı olarak o travmaya ihtiyaç duyduğu ve ifade ettiği acı vardır : sadece bununla kalmaz ; utangaçlık hissi, acıma ve acındırma ile gelen intikam ve hırsın bütünleştiği bir kin havası eser bazı insanlarda. İnsan, kompleks karmaşalı bir varlıktır dendiğinde, işte içinde iyi ve kötü dediğimiz işlevsel olan ve olmayan unsurların bileşimindeki duygu örüntüleri ile içselleştirerek yaşar. İnsan hüzün, hazin ve elem içinde olduğunda, yıllarca bir kedere de sahip olur ve bu Kedere sahip çıkar adeta. Bu olgu kişiyi ölmeye doğru hız almasını neden olurken, ileri dönem ve aşamalarda bir nevi içinde ki insanı, vicdanı ve bazen bir diğer ötekini kuvvetle ihtimal öldürme eğiliminde olur.
Sorgulama yetilerini yitirmiş insan için ise vicdani kanaat ve vicdan bilgisi ile etik duruşun tezahürü olan ‘yaşa ve yaşat’ ilkesi tümden arızalanmış süratle, yok oluşun hiçlik içinde mayalanması ile sonuç bulacak olması, körelen tüm insanlığın veya insani yetilerin yitimi meselesi ile hızla karşı karşıyayız.
Tartışmasız sınıfsal kategorik yaklaşımla üst burjuva sınıfı, feodal – ataerkillik anlayışın, erkeğin kadına olan saygısızlığı ve cinayetlerin hızla artmasını, ben, kendini sorgulamayan ulemacı ve köktendinci anlayışın, kadını bir meta olarak görmesi sonucu, aristokratik olgudan tümden uzak olan bir burjuva türünün kucağına düştüğünün bir somut göstergesidir. Burjuva sınıfı aristokratik ve ‘elitist’ olmak gibi bir arzuları her vakit vardır; ancak sözde burjuvalar kökten dinci anlayışla birlikte hareket ettiklerinde, tarihsel bağlamda feodal aristokrasinin taşıyıcısı olan tutucu- dinci anlayışla bütünleşmeleri, ataerkil sınıfın egemenlik anlayışını korumuş oluyorlar. Bu ataerkillik bir zihniyetle ve bir de düşünce yapısıyla kendini daha çok ortaya koymaktadır. Bu yapının dayanağı ise ürettiği egemenlik alanında, ekonomik ve lokalize =yerel hukukun ve törenin tanıdığı olanaklarla iktidar ve gücünü korumaktadır.
Çocuk dünyasındaki bir takım travmalara değindiğimizde bu ataerkil anlayışın çocuk eğitimini salt hurafe ve ulemanın egemenliğinde oluşan bilim dışı, sözde eğitim büyümekte olan çocukların beynini korkularla yıkamaktadırlar. Bu tamamen metafizikleşen bir eğitim ve bir bakıma ideolojikleşen bir yapı içinde büyüyen çocukların, geleceğin yılmaz bilim adamları olacağını beklemeyin.
Bu çocuklar uğradıkları taciz ve istismardan ötürü, travmatize edilerek kin üzerinden ayrıştırılarak ülke ve toplumun ataerkillik düzeyinin daha da katı bir hal almasını sağladığının yegane ve tartışma götürmez bir realitesidir.
Bilinç bölünmesi bu şekilde sağlanırken, büyüyen ama yetişkin olamayan bu çocukların geleceği hazin ve hüzün dolu olacaktır. Şimdi ve artık yarınlarda travmaları ile var olan çocukların rehabilite ve iyileştirme süreçleri ile gerçekçi psikolojik, pedagojik proje ve programlarla gerçekleştirmek için çpk yönlü çalışmaların başlatılması zaruridir.
İnsanın yaşadığı hayatı bir haz bölünmesi ile geçirmesi, kesik ve tamamlanmamış bir hazzın, hazin sonucu olarak sorgulayamayan beynin hazzı, ilkel ve akıl dışı kalacaktır. Kıt aklın kıt haz bölünmeleri, risk ve hastalıkları, özellikle psikosomatik hastalıkların taşıyıcısı olmaları da kaçınılmazdır. Psikotik – nevrotik hastalıkların gelişimi ve ilerlemesi dar kafa ve kıt akıl düzeyinde yitirilen bir empati yitimi sonucu gerçekleşir..
Bütün bu sıraladığım hastalıklı süreçlerin en asgari ve tedavi edilebilir düzeyde tutulabilmesi için gerçekçi ve olgun bilimsel laik eğitim sistemine hızla geçiş yapmak zorundayız. Bu tarihseldir ve tarihsel bir zorunluluktur. Türkiye, laik eğitim sisteminden vazgeçtiği ölçüde çok çaresiz ve laikliği kabul ve uyguladığı ölçüde de bir o kadar çare üretir hale gelebilir.
Öyle ki, maddi dünyanın bir parçası olan beyin, beyinsel uyarımlar sistemi içinde evrende imgesel fonksiyona sahiptir.
Şimdi ben bir çocuğun evreni ve evren içinde bir imge oluşturabilmesi için öncelikle Platon’un dört değişmez unsuruna dokunması gerekir:
- ATEŞ, B) HAVA, C) SU ve D) TOPRAK
Evrenin uyarımları arasında yer alan bu temel elementlere çocuk, canlı varlık olarak bir benzetme veya imgeleme yapamaz olursa, atmosfer ve doğa ile olan ilişkisi kopar. Bu onu hiçlik içinde yokluk bilgisine götürür. Varlık ve Bilinç bölünmelerine uygun hareket noktası, teknolojileşen bir tür, türsel varlığın dışında olan yeni bir türden söz edebiliriz. Yetilerin körelmesi meselesi hız kazanırsa ‘el’ dediğimiz varlıkla ne yapılabilir? Bu bana, inanın pek ürkütücü geliyor.
Zira imgeleme yetisi ve belleğinde doğanın uyarımlarına anlam vermeyecekse, yani şu dört unsura dokunamayacak, hissetmeyecek veya gözlemleyemeyecekse, düşüncelerinin devinimini anlamayacak.
Dolaysıyla, anlam ve mana dediğimiz, somutlaştırdığımız cisimler, çocuğun işine yarayacak mı?
Düşünce üretemez halde olan çocuk, travmalarının eşiğinde ki haz ve hız içinde gelişen, kin ve vicdani kanaatin yoksunluğunda ki insan- çocuk, kendilik bilinci ile oluşamayacaktır.
Öz farkındalık bilinci de zayıf ve cılız kalacaktır. İçsel bilinç bölünmesi travmatize edilmiş bir çocuğun, yaşam öngörüsü ile iç görüsü paralelinde şizofrenik ve paranoyak hastalığın kurbanı olacaktır.
İyileştirmek için sevgi bilgisi içinde, kendine öz saygısı olan bir sevgi yapılanması ile sevginin yapılandırılması çok büyük bir önem taşımaktadır. Bu bağlamda oyun ve oyun oynamanın (oynayabilmenin) rolü ve anlamı çok büyüktür.
- Oyun içinde olan çocuk için evreni yakın kılmamız gerekir:
Çünkü;
Toprak, sıcaklığı ve şefkati, Su, akışı ve hareketi, ama aynı zamanda empatiyi, Hava mekan ve zaman dilimlerinde boşluğu dolduran, cisimleri, olayları ve fikirleri harekete geçiren, oksijen ve elementlerin dinamiği ile değişimi kabul eden ve ateş ise, bu cisimlerin tümünde var olan ısının kora ve alevlere dönüşerek maddenin özündeki tüm bileşenleri koruyan ve yakan bir element bütünlüğü içinde, varlık olmak içinde var olanı yeniden tanımak ve betimlemek ve imgelemek eylemleri içinde geçen zamanın fikirleri ile tartışmak ve bir sonuca gitmek, doğa ve insan ilişkisinin mana ve anlamlarını sembolik dil üretimine geçişin süreci olacaktır.
Oyun dolaysıyla var olanın aksiyonunda vuku bulan bir beyin imgelemesidir ve ‘Varlık’ olarak bilincin olma halindeki bilinç düzeyini yaratır.
Varlık olarak ve aynı oranda mana ve anlam olarak, çocuk ve oyun bir ikilem değil, bir bütünsel Özdeşim ve İz düşümdür. Doğa ve yetişkin insan için olması gereken de aslında budur.
Ancak insanın sevgisizlikle nefreti öne çıkarması onun hazin sonu da olabilir ki, bu hal ve durum kendine yabancılaşanın hikayesi ile gelişen empati yitimi, insanlığın tarihselliğine meşruluk kazandırmamaktadır.
Daha iyi bir dünya mümkün ve olay ve olguları kişiselleştirmeden meşru zaman ve mekan alanlarında ‘dünyayı yeniden yorumlayıp’, felsefi ve etik tutum geliştirmek için yeni bir umut ve devrim gerçekleştirebiliriz. Bunu da gerçekleştirmek için meseleyi çocuk ve çocuklarla başlatmalıyız: Değişimi çocuklardan öğrenirken, umutları, değişim ve devinimleri de onlardan geleceğe taşıyacak insanlar veya yetişkinler olabiliriz.
3. BÖLÜM
Bu Bağlamda :
Balıklar yüzer, kuşlar uçar ve çocuklar oynar; Peki Çocuktan söz edilince Ne Anlıyoruz?
Hayatın anlamını sürekli olarak kayda geçirerek ve her defasında farklı sonuçlar çıkarmak için yola koyulurken farklı sonuçlar için farklı ve çeşitli yeni yol yöntemleri yeniden sorgularız. Çocuk da oyun oynarken farklı seçenekleri deneyimleyerek yeni ve farklı sonuçları gözlemleme olasılıklarını yakalar. Her farklı sonuç bir öğrenme ve deneyim olarak hayatın akışı ile bir izdüşüm kurulur ve her deneyimden bir yeni ders çıkarmak pek muhtemeldir dolaysıyla.
Eğer, hayat bir ders çıkarmaksa sürekli olarak şimdiki zamanın gerisinde kalan anları hatırlayıp ve zaman dilimlerine başvurarak hafızada yer alan ve beynimizde çakılı kalan öğrenim algılarına ve edindiğimiz becerilere tekrar göz attığımız bir gerçeğin en yalın halidir.
İşte her dönemin ve yaşın bir öğrenme süreci vardır ki, her canlı edindiği yetileri ile varlık koşullarını belirler. Çocuk ise içimizde yaşayan bir canlı örnek olarak hayatı taklit ederek epistemolojinin en yalın halinde olur. Çocuk yetiştikçe ve yetileri yetiştikçe yetişkin olur aslında. Zira yetişkin, içindeki çocuğu yok ederse yetilerini kaybeder, insan olmaktan çıkar ve vicdanı ölür. Vicdansız insan, sevemez ve sevilemez, yaratıcı olamaz ve vicdanı hür olmayanın, çocukla çocuk olması mümkün değildir. .’ Vicdanı hür , fikri hür insan’ çocuğu anlar ve çocuğun yetişkin olmasına izin verirken, içinde yani iç dünyasında hep var olan çocuğu görür. İç dünyasından aldığı güçle ve sevgi ile saygınlığını artıracak bir insan olmaya başlar.
Şimdi ister küçük balık veya büyük balık olsun, her tür balık yüzer, yüzmez ise balık olamaz. Demek su içinde açık okyanuslarda en büyük tür olan balık olmasa da- balinalar da yüzmek zorundadır.
Çocuk da öyle bir şey ki her yaşta bir meşguliyete ihtiyaç duyar ve meşguliyeti ise bir oyunu gerektirir ve oyunun araçları değişse de, işlevsel olmaları zorunlu olduğundan, oyun, kurgu tasarımlanmıştır artık.
O halde insan, oyun oynamanın kurallarını öğrenebilmesi için yetilerini yine oyunla geliştirebilmesi mümkündür. Oyunun kurgulanması ve tasarlanması ise bir strateji işidir. İşte çocuk en başta stratejiyi keşfetmektedir. Oyuna başlamak ve sonlandırmak için, belirli aşamalarda kaydettiği oyun süreçlerindeki tüm ifade biçimleri, beyinden geçerek, el yordamının yetileri ile tüm bedenle buluşmuştur- nihayetinde.
Oyun sürecinde sınır ve sorumluluklarını oyunla kazanırken, oyun içinde kararlılık gösterdiğinde ise azimli olur. Oyun, gelişim için insan hayatının vazgeçilmezidir. Zira oyun oynamak nesne ile kurulan ilişkinin tanımında bir süreç ve özdeşlilik vardır. Benimseme ve benimsenmek için örneğin heykeltıraş, taşın benimsenebilmesi için taşı oyması gerekir ve taş oyuldukça ve tıraş edildikçe kurgunun canlılığı bize, çocukluğumuzu hatırlatır hep ve biz yetilerimizle, yetiştiğimiz bir birey olarak hayallerimiz-l-e yetişen bir yetişkin oluruz.
Çocuk hayal eder ve çocuk ümit eder; çocuk canlı hayatımızın hayalidir. Hayallerimiz, yetişen çocukların ümitleri olurlar ve umut etmek sadece ‘fakirin ekmeği’ değildir, umut hayallerimizin gıdası ve onun taşıyıcısı olan içimizdeki çocuk ile büyümelerine izin verdiğimiz ve yeni yetileri ile yetişen çocuk dediğimiz bireylerle karşı karşıyayız.
Dolaysı ile oyun oynamak, içinde bulunduğumuz dünyamızla bütünleşmek ve bilinçdışımızdan geleni görmek ve fark etmektir.
Çocuk, bilinçdışından gelen arzu ve hazlarını hissettikçe neşe ve hayata karşı istençli olur. Hayatı, oynadıkça anlar.
Bu durumu fark ettikçe farkındalığı artar. Farkındalık daha çok canlı olmaktır, görmektir ve iyi hissetmektir. Hislerimizi ve duygularımızı yönetebilmektir. Buda daha çok oyunla sanatla ve felsefe ile olur. Yanı bir felsefe ile ancak oyun oynayabiliriz. Çocuk bir oyuncak edindiğinde onun kılgısallığını bilemezse oynayamaz, yani onu oyamaz gerçekten. Oyun bir bakıma bir nesnel malzemeyi (örnek; bir odun parçası veya kumda kum oyunları) oymaktan geçer. Çocuk kumu oymazsa, taşı biçimlendirmezse ve ağacı oyamazsa, üretken olamaz, çalışamaz ve hayatına anlamlar katamadığında depresif olur. Beceri ve yetileri gelişmeden, yetişkin olabilmesi mümkün değildir. İşte itiraz veya hayır daha etkin olan tutum ise kafa tutma durumu çocuğun geliştirdiği oyun stratejileri ile örtüşür. Bir bakıma çocuğun ve insanın gücü olan bilinçdışından gelen muazzam bir istenç ve irade vardır; bu irade arzu edilmişe verilen mana ve anlam itibarı ile çocuk dünyasının etkinliğini gösterir. Çocuk bu durumda gelin edilemez istismara kapalıdır ve her türlü öznel gelişim için çocuk da sağlam güvenin sağlanışı ile ilgili bir sorgulama yetisi gelişmiş olur.
Oyun oynamak, hayatın her döneminde bir felsefeyi ve sanatı gerektirir. Ruhumuzun terbiyesi için bir şifa niteliğinde olup, insan sağlığını koruyan, vicdanlı olmamızı hatırlatan bir sahne ve sorgulama alanıdır, oyun ve oynamak.
Melani Klein’dan günümüze ışık tutan bu düşünsel yolculukta, çocuklarımıza eğitim ve yaşamları içinde sevgi ve empati dengesini sağlayacak yetilerin kazandırılmasında destek olacak tüm insan ve insan olmak isteyenlere selam olsun.